בזמן האחרון הרגשתי שהמשרה שלי בסכנה. לא נאמר לי כלום, אבל זה עמד באוויר. יחס קר וצונן הגיע אליי מכיוון הבוסית שלי. נכון שקצת זייפתי בזמן האחרון, נכון שסדרת טעויות קטנה סיבכה קצת את העניינים, אבל זה קורה בכל מקום, ובגלל זה לא צריך לזרוק לכלבים עובד נאמן, שעבד כמעט ללא תמורה במשך יותר מעשרים שנה.
לאור המצב הכלכלי הקשה, כאשר אלפי אנשים מאבדים את מקום עבודתם מדי יום, לא רציתי להחמיר עוד יותר את מצב העניינים ביני ובינה, הורדתי פרופיל וקיוויתי שהתקופה הזו תעבור. אך בזמן האחרון המצב הורע עוד יותר, כאשר הבוסית שלי החליטה להעביר אותי לתפקיד אחר: להיות הנהג שלה. בסידור החדש הזה אנחנו תקועים שנינו במשך עשרים וארבע שעות ביחד, וזה לא קל בכלל, במיוחד לאור העובדה שהבוסית היא אשתי.
לפני כשבועיים חיטטתי קצת בין חפציו של בני שהיגר לאחרונה להודו, ובמקרה נתקלתי במספר מכתבים מחברות היי-טק שהציעו לו עבודה. מכיוון שבני נמצא ברגע זה מחוץ לשוק העבודה, רק מתוך סקרנות רציתי לדעת אם יש עוד מישהו חוץ מאשתי שמוכן להעסיק אותי. פנטזתי על מקום עבודה עם מתנות בחגים, עם חופשות שנתיות, עם דיוני שכר, עם רכב צמוד שהוא לא טנדר, והכי חשוב - ללא הטרדה מינית. בחרתי את אחד המכתבים עם הלוגו הכי יפה, חברה בשם "קום אממו", ולפי בקשתם התחלתי לכתוב קורות חיים בכתב יד על הדפים המצורפים, כדי שהגרפולוג שלהם יוכל לזהות את הפוטנציאל שבי.
כתבתי שנולדתי בתש"ח בהונגריה, גרתי עם הוריי ואחי בדירה אחת ביחד עם דודתי ומשפחתה, פלוס הסבתא ואחותה, בסך הכל עשר נפשות.
מירי, בת דודתי המבוגרת ממני בשבוע, הייתה אז שותפתי לחיים הפרועים והסוערים. כבר בגיל חמש נתנה לי הסבר מפורט איך מגיעים ילדים לעולם, ושנתיים אחר כך שכנעה אותי לעצב מחדש את חדר הילדים, וכך זרקנו את כל הרהיטים דרך החלון לרחוב. ציינתי גם שסבתא שלי הייתה מופתעת בכל פעם מחדש, כשעוברי אורח היו מביאים הביתה כיסאות ואצטבאות שהיו מוכרים לה. מירי ואני היינו כמו תאומים סיאמיים שקשה להפריד ביניהם. אמי נאלצה לרחוץ אותנו באמבטיה משותפת, עד שבגיל מסוים מירי שמה לב שאנחנו שונים במקצת. בגלל ההבדל הקטן הזה, שהוא באמת קטן, היא לא הסכימה יותר לעשות איתי אמבטיה משותפת בלי בגד ים. עוד כתבתי שבהיעדר שמפו בתקופה ההיא, אמי שפשפה לנו את הראש עם קובייה גדולה של סבון כביסה, ובמקום קונדישינר שטפו לנו את הראש עם חומץ. אחרי הכביסה השכיבו אותנו לייבוש בשמש, כשאחי ואני שכבנו על הבטן, הבנות דוד שכבות על הגב, ולהפך.
בגיל שמונה, אחרי דיכוי המהפכה על ידי הרוסים, הוריי החלו בהכנות לעלייה לארץ. הם מכרו את הדירה תמורת היתר יציאה וכולנו התחלנו ללמוד עברית בצורה אינטנסיבית. בשבועיים שלפני הנסיעה הלכנו מדי יום למדידות אצל החייט, שתפר לנו מעילי עור ארוכים. מכיוון שאסרו עלינו להוציא חפצים מהמדינה, נקשרו סביב גופי כריות ושמיכות רבות, ובתוספת מעיל העור הרגשתי במשך כל הדרך לארץ כמו בתוך כור היתוך גרעיני.
התרגשות אדירה אחזה במאות האנשים שהצטופפו על סיפון האנייה הקטנה, כשלעינינו נגלו רצועת החוף והרי הכרמל. בדרך למעברה ביבנה, באוטובוס המצ'וקמק והדחוס, פעילי העלייה לימדו אותנו לשיר את התקווה.
וכך, חדור מוטיבציה אדירה, הגעתי לפתחו של צריף מקרטון על אחת הדיונות של יבנה, בשרב כבד, במעיל עור ארוך ועם מטען חורג של כריות ושמיכות.
למחרת בבוקר נסעו הוריי לחפש קרובי משפחה בשעריים, ואילו אחי ואני נשארנו בצריף. אחי, שמבוגר ממני בשנתיים, תפס פיקוד ובהנהגתו התחלנו לנקות את הצריף ולפתוח את הקופסה עם מצרכי היסוד שקיבלנו מהסוכנות. בין קופסאות השימורים מצאתי שקית של ויטה ובמרכזה ציור של תרנגול. אחי הסביר לי שאם נפזר את תוכן השקית בסיר עם מים רותחים, נוכל להבחין תוך מספר דקות בתרנגול. הדקות עברו וגם השעות, עד שהמרק התאדה מבלי שזכינו לראות את התרנגול העברי הראשון.
כעבור שלושה שבועות התאחדה המשפחה מחדש, כאשר מירי הגיעה לארץ עם הוריה וורדה, אחותה. בתור עולה ותיק בארץ עדכנתי את מירי לגבי המקומיים ולימדתי אותה את המילים הכי גסות שידעתי. למרות שהיינו רק בני שמונה, הקמנו ביוזמתה של מירי אימפריה כלכלית של ממש. הפעילות שלנו כללה קטיף סברסים ומכירתם, מכירת עיתונים ישנים לחנויות הדגים, סחר בלתי חוקי בבקבוקים, ופעולות שעדיין לא הותרו לפרסום.
סיימתי את כתיבת קורות חיי, והיות שקראתי באיזה מקום שהפסיכולוגים סבורים ששמונה השנים הראשונות הן החשובות ביותר בעיצוב אופיו של האדם, לא רציתי להלעיט את הסטארט-אפ בפרטים שוליים נוספים, ביודעי שזמנם יקר.
כעבור שבועיים הבחנתי במעטפה של חברת "קום אממו" בתיבת הדואר שלי. השארתי את המכתב בתיבה לעוד יומיים, כדי שכל השכנים יבחינו שאני מקבל מכתבים מתעשיית היי-טק. לאחר יומיים פתחתי את המכתב ומצאתי כי החצופים ענו לי בזו הלשון: "סיפורך העגום על ילדותך הקשה נגע ללבנו, ולכן, בעצה אחת עם עובדי החברה, החלטנו להזמין אותך לאחד מערבי ההווי שאנחנו עורכים, כדי שתספר לכולם איך שיקמת את חייך לאור ההתחלה הטראומטית. נ.ב. מכיוון שאנחנו מחפשים אדם עם יוזמה, דמיון עשיר ויכולת ביצוע, תמסור למירי להתקשר אלינו בהקדם".
גבי רמני
